האם ניתוק מהטבע פוגע בנו? החופש שאבד לנו ואיך אפשר להחזיר אותו

הפרעת חסך טבע (Nature Deficit Disorder) – האם ניתוק מהטבע פוגע בנו?

הביטוי Nature Deficit Disorder נטבע על ידי הסופר והחוקר ריצ'רד לוב (Richard Louv) בספרו Last Child in the Woods (2005). לוב טוען כי בני האדם, ובעיקר ילדים, חווים ירידה ניכרת בבריאות הנפשית, ביכולות הקוגניטיביות ובאיזון הרגשי כתוצאה מניתוק מהטבע. מחקרים רבים מצביעים על כך שחשיפה יומיומית לטבע יכולה להפחית חרדה, לשפר קשב ולחזק את מערכת החיסון. לעומת זאת, חיים מרוחקים מהמרחבים הטבעיים מגבירים מתח, תחושת ניכור, הפרעות קשב ודיכאון.

עוד לא הוכח מחקרית, האם זה אמיתי?

למרות שהפרעת חסך טבע אינה מוגדרת כהפרעה קלינית רשמית, מחקרי מעטפת מראים בבירור את ההשפעות השליליות של חיים נטולי טבע. פרופ' יושיאקי

קוהיאמה מיפן מצא כי שהייה ב"יערות מרפא" (Shinrin-yoku) מפחיתה משמעותית רמות של הורמוני סטרס כמו קורטיזול ומשפרת את תחושת הרווחה הנפשית. מחקר נוסף של ד"ר גרטשן דיילי מאוניברסיטת סטנפורד הראה כי אנשים המבלים זמן בטבע חווים ירידה בפעילות הנוירולוגית הקשורה לחשיבה אובססיבית ושלילית – תופעה הקשורה לדיכאון ולחרדה.

מלבדם יש אינספור מחקרים שחוקרים ומוכיחים את ההשפעה החיובית של הטבע על בני האדם במדדים גופניים ונפשיים כאחד. בשאלה של האם זה אמיתי, מה דעתכם?

לדעתי, כן, כי כל מה שמורגש הוא אמיתי עבור מי שמרגיש אותו. וכל כך הרבה אנשים מרגישים כך. גם אם הרגש מבוסס על תפיסה סובייקטיבית ולא על "עובדות חיצוניות", אין משמעות לשלילת החוויה – היא קיימת, ולכן היא אמיתית. המחקר מצטרף לידיעות שידענו כבר בלב ובגוף, עכשיו השכל גם מוכן להקשיב.

פעם היינו חלק מהטבע.

פעם, לפני עידן המסכים והלו"זים הצפופים, בני האדם חיו אחרת. אני לא אומרת את זה מתוך רומנטיזציה נאיבית בלבד, אלא מתוך עובדה פשוטה: הקיום שלנו היה מחובר לאדמה, לרוחות, לעונות השנה. 

חיינו בטבע והיינו באופן בלתי נפרד, חלק מהטבע. לא יכולנו להפריד את עצמנו.

היום אנחנו חיים במערכת שמאלפת אותנו להאמין ש"חיים טובים" הם חיים מתועשים, נוחים, חסרי כל אי נוחות או כאוס, מלאי שליטה ודיוק – אבל גם חסרי שורשים.

למה התרחקנו מהטבע?

לא במקרה רובנו גדלים בלי לדעת לזהות את העצים סביבנו, או להבין מה הגוף שלנו מבקש כשהוא חולה או עייף. חברה שלא מחוברת לטבע היא חברה שקל לשלוט בה. ככל שאני אהיה מחוברת לעצמי, אהיה יותר בעלת ריבונות, חופשיה לפעול ולבחור. זה לא מה שרצוי, בעיני ציבורים מסוימים. זה נוח, שנמשיך לרוץ בגלגל השיניים.

וכשאת מנותקת, אם את לא תלויה ביער, באדמה, במקורות המים, אלא רק בעבודה שלך ובקניות בסופר – את תלוי במערכת.

.

הרעיון הזה אולי נתפס כרדיקלי, אך בעיני הוא מאוד בסיסי, והוא טמון בהבנה של נפש האדם, יצור שמבקש להיות במקומות נוחים, ונוחות היא כוח ממכר עבורנו. בנוחות יש ביטחון, הגנה, סיכוי יותר גבוה להתקיים. אבל שם גם יש עמידה במקום, התנתקות משורשים. אני מרגישה את זה כל פעם שאני עוברת יום שאני יותר מדי בטלפון, מרגישה לא מחוברת. לא מצליחה פשוט להיות, מתפתה להמשיך להתעסק במסך כמו כדי להרגיע איזה צורך בלתי נשלט למשהו נעים ומרגיע. בסופו של דבר, נוחות והישענות יותר מדי במקומות הבטוחים (comfort zone) לאט לאט ירחיקו אותנו מהיכולת להיות. 

שזה פרדוקס, כי אם אנחנו כבר לא גרים בטבע, וכעת לא צריך להתעסק בהישרדות כמו פעם - אז את אמורה להיות חופשיה לעשות כרצונך. נכון? אז לא בדיוק :)

אז מה באמת שולט בנו – ומה נוכל לבחור מחדש?

יש הרבה מערכות שהמצאנו. עבודה, בית ספר, חברה. כל אלה עושים עבורנו סוציאליזציה.

חיברות, הם מחברים אותנו להיות חלק מהחברה האנושית, שזה טוב ויפה אבל אנחנו גם חלק מהעולם. מהאדמה, מכל היצורים החיים פה. גם איתם יש לנו מערכת יחסים!

העולם שלנו מלא במערכות: עבודה, בית ספר, חברה. הן מעצבות אותנו, מלמדות אותנו איך "צריך" לחיות.

התרבות שלנו מעריכה עשייה ותפוקה הרבה יותר מהיכולת להיות. אנחנו רגילים לחשוב שככל שנעשה יותר, נספיק יותר, נרוויח יותר – כך נהיה טובים יותר.

אבל אולי הגיע הזמן לשאול: מי קובע את הכללים?

החיים שלנו הפכו לתלויים במערכת – מים זורמים, חשמל, אוכל בסופר – אנחנו חיים במבנה שבו הידע הבסיסי של הישרדות בטבע כמעט ונמחק. במשך דורות, אנשים ידעו ללקט, לגדל מזון, לנווט בטבע. היום, היכולות האלה נראות כמעט מיותרות, אבל אולי הן דווקא המפתח לחופש?

האם אפשר להיות גם כאן וגם שם?

החזרה לטבע לא אומרת בריחה מהחיים המודרניים. זה לא אומר שצריך לעזוב הכל ולעבור לבקתה ביער. זה יותר בריא, אין מה להגיד, אבל לא נגיש לכולם.

אז לא צריך ללכת לקיצון, אבל כן אפשר לבחור אחרת, כל אחד בדרכו שלו בחייו האישיים.

לחיות בחופש אמיתי, משמעותו לזהות מה מחבר אותנו, מה מרגיע אותנו, איפה אנחנו מרגישים הכי אנחנו.

אולי זה מתחיל בטיול קטן ביער, או אפילו רק בישיבה מתחת לעץ, בלי למהר לשום מקום.

אולי זה אומר להטיל ספק – האם אנחנו באמת בוחרים את החיים שלנו, או שהחיים נבחרים עבורנו? מהי מידת החופש שבה אני פועלת עכשיו? האם אני סקרנית לגבי שינוי, אך מפחדת לעשות את הצעד? כל דבר שעולה, יש לו מקום. זה מצב לא פשוט, דיסוננס שאני חווה שהוא הולך וקטן ככל שאני יותר מדייקת את עצמי ומסירה שכבות ואמונות מגבילות שלא משרתות אותי. אבל זה תהליך קשה, כן.. סיזיפי אפילו, אבל הוא הכי שווה את זה :)

ואולי, אם נאפשר לעצמנו להקשיב מחדש, נגלה שהטבע אף פעם לא עזב אותנו. אנחנו רק צריכים להסכים להתחבר אליו שוב.

לצאת, להרגיש אדמה בידיים, לנשום אוויר נקי, לזכור שאנחנו לא רק צרכנים של חיים – אנחנו חלק מהם.💭